אשיר לך שיר עתיק, נושן, אשיר לך זמר על שושן, היה היו לפני שנים שני שושנים, שני שושנים. היה זה כבר, רחוק היום, אחד לבן, שני אדם. בני-גן-אחד, כשני אחים, צמחו עלה, צמחו חוחים, עת בא הבקר צחור גון פקח עינים הלבן. וערב בא ורד היום עצם עינים האדם. ובלילות ובלילות נשבו רוחות בם קלילות. כה לבלבו עד באה יד, יד שקטפה שושן אחד, ואין יודע עד היום – את הלבן או האדם. ורק יודעים כי הנותר לבו נשבר, לבו נשבר, היה היו לפני שנים שני שושנים, שני שושנים. היה זה כבר, רחוק היום, אחד לבן, שני אדם.