אל תקראי לי בשבועה נואשת, אל תקראי לי במלים רבות. אני שנית אליך נאסף, עולה אל מפתנך מכל דרכי. והמסע יגע ואביון. אל תקראי לי במלים רבות. הכל, הכל נרגע ומתפורר, אך את עודך ועוד הלילה חי. בתור הומה, באגרופים שלוחים, על סף הלב עומדים הרבה הרבה דברים ועוד הלילה חי. שוצפים יערותיו. החשך מעשן בכל הארבות. פותח המלות כביברים. אם נשארו עיניך לבדן, באבל עגולים של נדודי שנה, אם שמך המתרונן בשלשת מיתריו נותר עמוס אבק, סגור, ולא נגן אמרי לדומיה רוצחת הדמעות, אמרי לתוגתך הזאת הנושנה, כי אליהן חוזרים, תמיד חוזרים ריקם, מאבוקות, מעיר לוחמת, עשנה, לו פעם, לו עוד פעם לחבקן. גדולים, גדולים רגעי הסוף. כבי את הנרות. האור זועק לנוח! פרשי את שתיקתך. המרחבים שטים. אני נושם אויר בגבה מטרף. את! מעולם עוד לא חייתי בך ! את ים שלי! את ריח-המולדת המלוח! רק יש וזכרונך היה עובר בי פתע, בקפיצת נמר, במעוף דלתות ורוח, באשר מסער ושבור כנף. הלא ידעתי – את לי מחכה. בצל, ברעדת-שפתים נשוכה. את לחשך שמעתי מתעלף, מדביק את הסוסים, נסתר בכרכרות. לא פעם, באדים של חג בודד מאד, בהיות ראשי גוסס על השלחן, ראיתי – את יוצאת מן הזוית. כלם הלכו ואת נותרת בחשכה להקפיאני בידיך הקרות. כי השנים דמומות עברו על חלונך, כי צמד עגיליך מת בתוך תבה, כי הרזון הקר והבוטח את פניך כפסל סתת. כי בצאתך אלי, כושלת כחלום, מול אפק המוריד מסך על השרפה, שמרת למעני את היקר מכל, את השלום לכל, פת עצב חרבה ואור חיוך ראשון, נצב- ומתמוטט.